תשובות 'למכתב לרב' אינו תחת ידינו, אך תוכל לעיין ,בנסיונות נואשים של כמה רבנים (סגל, שטיין) להשיב לטענות דעת – אמת, בלינק הנמצא במאמר : "דרכי התמודדות עם סתירות הקיימות בין התורה והתבונה".

לגבי שאלתך השנייה , אין ספק שהטקסטים המקראיים התיחסו ללב כמרכז החיים – החושב, מבין … כך נאמר : וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת , א; 16) וכאלה רבים. חכמי התלמוד ביטאו דבר זה בתחום הגדרות "רפואיות" הלכתיות. כך למשל את קביעת זמן המוות הגדירו על פי הנשימה ולא המוח, כך פסק אחד מגדולי הפוסקים בזמנינו: "אבל האמת ודאי שלא זה שפסק המוח לפעול הוא מיתה דכל זמן שהוא נושם הוא חי, רק זה שפסק המוח לפעול פעולתו הוא דבר שיביא למיתה שיפסוק לנשום" (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קמו ).

ויתירה מכך לדעת חכמי התלמוד (חולין מה ע"ב) מוח שנגרם לו נזק פנימי אינו גורם למותו של האדם אלא אם כן ניקב קרום המוח או שהמוח נהפך למים. הנה כך פסק הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ו הלכה ד) : "המוח עצמו שניקב או נתמעך והקרום קיים כשרה, ואם נשפך כמים או נמס כדונג טריפה".

ונסיים בהתיחסות כללית של חכמים אל איברי גוף האדם תוך התעלמות מהאיבר המרכזי "המוח" : שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו …תנו רבנן: כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא קול ,ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד כועס, מרה זורקת בו טפה ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן (ברכות סא ע"ב).

וכך מפרש הרד"ק את הפסוק בתהילים (קלט, 13): "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי" – כי הכליות הם תחילת המחשבה, כי הכליות יועצות והלב גומר".

בברכה

דעת – אמת