שלום לך

כדרכם של תרבויות ועמים – המשנים את אמונותיהם והשקפותיהם מתקופה לתקופה – כך היהדות האורתודוקסית. אם לפנים (בעבר) התפיסה הדתית הייתה שחיי העולם הזה היא תכליתו של האדם, הרי שבאו חכמי המשנה והתלמוד והפכו את הקערה על פיה – חיי האדם נהפכו טפלים לחיי נשמתו שלאחר המוות, בבחינת: פרוזדור לקראת הטרקלין.

בתנ"ך לא מוזכר כלל ועיקר 'חיים לאחר המוות' אלא ההפך כל שכר המצוות הוא בעולמנו כאן: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה" (שמות, כ; 11) . וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו … וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה (דברים, ד; 40). לכן האריסטוקרטיה (הצדוקים) היהודית בתקופת בית שני לא האמינו בתחיית המתים, כעדותו של יוסף בן מתתיהו: (היסטוריון יהודי, ומפקד הגליל בתקופת חורבן בית שני): " לפי תורת הצדוקים נעלמת הנשמה יחד עם הגוף, וכל שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים" (קדמוניות היהודים, יח).

חיזוק, לדברי יוסף בן מתתיהו, נמצא באבות דרבי נתן (פרק ה): "צדוקים אומרים [על חכמי המשנה] : מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום" בתקופת המשנה (מאות הראשונות לספירה) מושג עולם הבא קיבל תאוצה וחשיבות יתירה עד כדי הגדרת העולם הזה כאמצעי לעולם הבא: "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות פ"ד מ"טז ). חז"ל קיבלו את האמונה בעולם הבא כתכלית קיום המצוות אף שלא היה להם מקור מקראי לאמונה זו. אלא לאחר שאמונה זו רווחה והופנמה בציבור המאמינים (שהיו שרויים בדכדוך רב עקב חורבן בית שני ומצבם העגום) , החלו חז"ל לדרוש את הפסוקים מבלי להתחשב אם הם תואמים את המקרא או לא. לדוגמה, את הברכה שבירך משה את שבט בנימין: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים, לג; 12) פירשו כך: " חופף עליו – זה העולם הזה, כל היום – אלו ימות המשיח, ובין כתיפיו שכן – זה העולם הבא" (זבחים קיח ע"ב).

את דרכם של חכמים, לאנוס את הכתוב כדי להתאימו לאמונתם ולגחמתם- רצוני לומר לרצונם לשלוט על בני אדם המפחדים מהעתיד הלא ברור- אנו מוצאים גם באמונת תחיית המתים.

כך הם כותבים:

"אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי [הכחשתי] ספרי כותים [שומרונים], שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להן: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה, הרי הכתוב אומר: 'הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה' (במדבר טו') [וכך פירושו של הפסוק] 'הכרת תכרת' – בעולם הזה, 'עונה בה' לאימתי? לאו לעולם הבא?" (סנהדרין צ ע"ב).

הרי לך שחז"ל מפרשים את הפסוקים ככל העולה על רוחם ועוד מרהיבים עוז לומר שבכך הם סותרים את המתנגדים לאמונה בתחיית המתים.

בתקופת ימי הבניים היה נסיון מצד הרמב"ם "להחזיר עטרה ליושנה" ולבטל את חשיבות תחיית המתים ולשים דגש על התעלות רוחנית בעולם הזה , נסיון שנכשל באופן טוטלי. לדעתו, כל מי שאינו שם את תכליתו להשגת החכמה בעולם הזה , דומה לתינוק הלומד כדי לקבל שכר מהוריו, הנה כך כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת סנהדרין פרק עשירי): כל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר מלבד החכמה, ויאמר אלמד כדי שאשיג כבוד, חכמים מגדירים לימוד זה "שלא לשמה" … ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה…. ואין ראוי למי שירצה להיות עובד מאהבה שיעבוד כדי שישיג העולם הבא".

בתקופתינו, שהאורתודוכסיה היהודית, נחשבת ככת תמהונית אף בעיני עצמה.

שהרי בעת החדשה לאחר מהפכת המדע והנאורות , הדת היהודית אינה רלוונטית ואין לה מה להציע כאלטרנטיבה רצינית לערכים הנאורים ולהתפתחות המדע . אין להם מנוס אלא להשליך את יהבם לעולם הבא ששם ימצאו מנוח , מרגוע ותקווה. כפי שבתקופת חכמי המשנה והתלמוד העצימו את חשיבות העולם הבא, בגלל מצבם הכלכלי והביטחוני העגום, כן האורתודוכסיה בזמננו. אומנם מצבם הביטחוני והכלכלי מניח את הדעת, אך מעמדם הרוחני בשפל המדרגה ואין בידם אלא טקסטים חסרי משמעות שאבד עליהם הכלח, ואת זאת הם מרגישים היטב בליבם פנימה. הרי שאין להם מנוס אלא להפוך את העולם הזה טפל לעולם הבא.

דברים אלו צריכים להדיר שינה מעיניהם של ההומניסטים, שאושרו של האדם, כאן בעולם הזה, לנגד עיניהם. משום שבחברה הישראלית כל ילד רביעי לומד ומתחנך בסגרת מערכת החינוך העצמאית (חרדית), כלומר מפנימים שאושרו של האדם חסר חשיבות בעולם הזה אל מול אושרו בעולם הבא. מתוך השקפת עולם מסוכנת זו אין פלא שאנשים דתיים מוכנים למות למען קידוש השם – מונח הנתון לפרשנות רחבה.

בברכה

דעת – אמת

החיים לאחר המוות נתפסים באופן שונה ע"י הוגים שונים.

מצד אחד, קיימת ההשקפה הקבליסטית שמניחה את גלגולי הנשמות והעולם הבא נר לרגליה; מאידך גיסא, במקורות עתיקים יותר, ושזרים ככל הנראה לספר הזוהר, איננו מוצאים היסחפות אנימיסטית כזאת – אך עדיין מושג העולם הבא קיים. כך למשל, כותב רבי סעדיא גאון בספרו "אמונות ודעות": "המאמר השישי, אות ח'): והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראו יהודים מצאתים מאמינים בגלגול… ועניינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים". ראה שאלו הם ממש דברי המקובלים מאז ומעולם.

רעיון העולם הבא עונה על שאלה חשובה: למה אנשים מתו על קידוש ה' בתקופת המקרא, אם במותם הפסידו הכל?

אין על כך תשובה סקפטית-חילונית יציבה לדעתי, אבל אשמח לשמוע טענות שונות משלי.

בברכה,

יוסי בן שטרית

מוות למען קידוש השם כמוהו כמוות למען המדינה או למען הקיסר.

אין הבדל בין טרומפלדור האתיאיסט האומר: "טוב למות בעד ארצנו" לבין המאמין האומר: "יהרג ואל יעבור". שניהם מוכנים להקריב את חייהם למען אדיאולוגיה המספקת להם משמעות בחייהם. יש כאן פרדוקס לוגי וזה תואם לעצם קיומנו הפרדוקסלי.

דעת – אמת