ציפורניו של אשמדאי/ עוזי אורנן

הוצאת עינם (1999), קרית טבעון.

ספר זה בא להביע השקפות ישראליות – חילוניות. השקפות אלה אינן זוכות לתמיכה – לא כספית ולא ארגונית – מצד שום מוסד ציבורי, ועל כן יש צורך מיוחד להביען, שאם לא כן הן פשוט לא תובענה, ובציבור – בעיתונות, במשרדי הממשלה, בבתי הספר, ברדיו ובטלוויזיה – יוסיפו להטיף לנו דעות לא חילוניות. ועל כן כל קול המושמע ברמה למען חילונות, למען חופש המבע ונגד הכפייה הדתית ראוי לחזקו ולהאזין לו.

עיקר כוחו של שלטון זר נובע מיכולתו להכניע נפשית את בני העם הנשלט. ואיך הוא עושה זאת? – האמצעי העיקרי שלו הוא להחדיר בלב הנשלטים את האמונה שהשלטון הנוכרי טוב להם, שיש מן הצדק המוחלט בשליטתו, וכי רצוי ששלטון זה יימשך עד אין קץ.

ראו  עד כמה מתאים תיאור זה לשלטון בישראל. זה כמה עשרות שנים שבממשלות ישראל משתתף תמיד גורם שהשקפתו, מחשבותיו ואורח חייו נקבע והתאבן במאה ה- 19 והאידיאל שלו להשליט את דפוסי מחשבתו אלה ואת אורח חייו זה עלינו, הישראלים החילונים. אין גורם זה מסתיר את כוונתו לשנות את אופיה הדמוקרטי המוצהר של המדינה. גורם כופה הדת הזה צופה למרחוק, על כן הוא חותר ומוסיף לחתור בלי ליאות לקבל על עצמו את הנהלת מערכת החינוך כדי שיוכל לקבוע את תוכניות הלימודים בבתי הספר.

השליט הזר בישראל שריר וקיים, גם אם השלטון הזר הזה נבחר על ידי הישראלים עצמם. אכן רוחו של השליט הנוכחי על ישראל היא רוח זרה לתפיסתנו הדמוקרטית, החילונית.

אנו החילונים עומדים ללא הרף אל מול התקפות עזות הבאות עלינו מצד כוחות הדת למיניהם . ולכן חייבים לשאת בגאון את האמת החילונית בלי מורא ובלי היסוסים: החברה הישראלית ראוי שתהא מיוסדת על האחריות האישית המוקנית לכל אחד מחבריה. התנהגותו של החילוני אינה מוכתבת איפוא על ידי שום צו מגבוה, או מצוות. אין הוא עתיד ליתן דין וחשבון על מעשיו ומחדליו לפני שום כוח נעלם אלא הוא אחראי על אושרו שלו. ואולם הדת מנעה ומונעת מן המאמין את הצורך להכיר באחריות הבלבדית למעשיו ומחדליו, לחייו ולגורלו . אלה מופקדים בידי כוח עליון.

אין פלא איפוא שהדת מנסה – וניסתה מעולם – לעצור את התפתחות המין האנושי ככל שהיא יכולה. הכנסייה הוציאה להורג אנשי מדע והוגי דעות שהעזו לכפור ב"אמיתות" מקודשות.

המרגיז ביותר הוא שאם תצא ותבדוק בבתי ספר הנקראים "כלליים"  תמצא שהרבה מן ההסתגרות והיהירות של השקפת "בני העם הנבחר" מבצבצת ועולה גם מתוך ספרי הלימוד שלהם. המורה לתנ"ך בבית הספר הקרוי כללי יכריז בדרך כלל שספר המקרא שונה לגמרי מן המיתוסים האליליים, ושהוא עולה בהרבה על ספרי הקודש של האיסלאם והנצרות.

יש ניגוד חריף בין תפיסת העולם החילונית שלנו ובין "התורה היהודית" שכביכול עלינו ללכת לאורה, שכן היא בלבד מורשת אבותינו – אף כי היא מתכחשת לערכינו המרכזיים ביותר. ניגוד זה מניין בא?

כדי לענות על שאלה מעניינת זו, עלינו להפנות מבטנו אל המהפכים הרוחניים הכבירים שהתרחשו בעולם, ובמיוחד באירופה, במאות השנים האחרונות.

שנים רבות היה האפיפיור בחזקת כל יכול באירופה. באה המהפכה הצרפתית ושינתה את פני הדברים מקצה אל הקצה.  קודם כל, המהפכה שללה מן האלוהים ומבאי כוחו את הסמכות להעניק לאדם זה או זה את עטרת השליט. מעתה מסורה הסמכות להעמיד שליט – בידי העם, בידי הנשלטים. השלטון הוא מטעם העם ולמען העם. השאלה שהתעוררה מאליה עם שינוי זה הייה מי הוא העם הזה שבידיו הסמכות לתת את השלטון לנבחריו. והתשובה: העם הוא כלל בני אדם היושבים באותה טריטוריה ריבונית השולטת על עצמה, ואחת היא מה דתם או מה מוצאם האתני או לאיזה מעמד או מקצוע הם שייכים. כל בני האדם האלה, והם בלבד, מהווים את הלאום. כך נולד ה"אזרח", אשר הוא "בן הלאום", שותף בבעלות על הטריטוריה הלאומית, ולא עוד "נתין", עבד המלך יליד בית.

כשאנו מציינים את המהפכה הצרפתית כערש התהוותן של הדמוקרטיה המודרנית ושל הלאומיות המודרנית, אין כוונתנו לומר שביום שנפלה הברה בעולם "דמוקרטיה ולאומיות" , מיד נתפשטו המושגים האלה כברק וכבשו את לב כל. עדיין ההשתייכות הדתית עושה הבדל בין אזרח לאזרח. במיוחד יש לנו עניין להתבונן במה שנעשה אז בתחום שישראל הייתה חלק ממנו, הוא ממלכת העותומנים. כאן הוסיף לשלוט השולטן, גם הוא כמובן "בחסד עליון", שהרי עוד למעלה ממאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית הוא היה גם "חליף המאמינים" , כלומר ממלא מקומו של הנביא, שליח האלוהים. העם שעליו פרש את שלטונו הורכב מ"נתינים" ולא מ"אזרחים", ומובן שהעם לא היה בגדר "לאום". ממלכת התורכים הקיפה הרבה חברות אתניות נפרדות, ואת השתייכותו של האדם ל"קבוצת אוכלוסין" קבע המוצא האתני ודת ההורים.

"קבוצת אוכלוסין" אתנית דתית כזאת, שהייתה תופעה מוכרת ומקובלת בממלכת התורכים, זכתה למונח מיוחד, שתפס מקום גם במערכת החוקים העותומנית בסוף תקופה זו, זהו ה"מילֵאט" , מילה מן השפה הערבית. המילאט הוא קבוצה אתנית- דתית שהמשתייכים אליה הם הנולדים למשפחה שהיא חברה במילאט. ענייני אישות, ירושות וצוואות היו נתונים בידי המילאט ונחתכו בבתי דין מילאטיים מיוחדים. השלטון לא היה מתערב באלה, אך היה אוכף פסקי דין שלהם בעת הצורך.

בין המילאטים שהיו מוכרים בממלכת התורכים לא נפקד מקומו של המילאט היהודי. גם להם היה בית דין מיוחד, גם הוא עסק בעינייני אישות, צוואות וירושות, גם בראשם עמד מנהיג דתי מוכר על ידי השלטונות, הלא הוא ה"חכם באשי", מונח המתרגם בדיוק את מה שמביע המונח "ארכיבישוף": "חכם" הוא "רב" בפי היהודים הספרדים ו"באשי" פירושו "גדול", "ראש וראשון". המושג "רב ראשי" ירושה היא אפוא לנו מן המשטר התורכי.

ה"חברה החדשה" בארץ ישראל היוותה גרעין ללאום חדש שאמור היה לרשת את מקומו של המילאט, הוגי הציונות הביעו זאת ברבים.

אך בקווי היסוד של הממשלה החדשה שנתכוננה אז, חל מהפך: קווי היסוד של הממשלה הפוכים מרוח אמונותיהם של הציונים הראשונים, ולמעשה ביטלו את רעיון הפיכת המילאט ללאום חדש.

שעה הרת גורל היא לנו, והבעיה העיקרית שעלינו להחליט בה, היא אם אנו סניף למילאט היהודי, איבר מאיברי הפזורה העולמית , או לאום עצמאי מודרני, טריטטוריאלי.